Navigation Menu+

היסטוריה של דרכים ומקומות

בעולם מתקיימות אין ספור דרכי הליכה, הרי משחר האנושות האדם נדד ממקום למקום בחיפוש אחר מקורות מחייה וקיום.

בדרך שאנשים עוברים והולכים ניתן למצוא מקומות עצירה לפי מרחקי הליכה יומיים של בעלי חיים כמו גמלים או סוסים וכמובן לפי מרחקי הליכה של בני האדם.

סביב מקומות אלו התפתחו לאט לאט מוקדים שסיפקו לאנשים ובעלי החיים את כל הצרכים הדרושים, וכך נולד מקום יישוב ליד נקודת עצירה. לפעמים התהליך הוא הפוך וליד מקום יישוב קיים, נוצרה נקודת עצירה. בדרך כלל נקודות העצירה גם שייצרו לידן מקומות יישוב או הצטרפו ליישוב קיים, היו ליד ולאו דווקא בתוך. וכמעט תמיד במרחק מה או בגבולות מקום היישוב.

הנבטים (לפי שפתם, “נבטו” פירושו: “חופרי בורות מים”) היו שבטים נוודים, שמקורם בחצי האי ערב שהתפרנסו מרעייה ושוד. הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בסוף התקופה הפרסית ותחילת התקופה הלניסטית (מאה 4 לפנה”ס) והשתלבו – ולאחר מכן השתלטו על העברת סחורות לנמלי הים-התיכון. הם סחרו בעיקר במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן וסומליה), אך גם בבשמים נוספים, תבלינים, מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש לאטימת ספינות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו את סוד ההישרדות ומציאת המים במדבר, והיחידים שהיו מסוגלים לחצות אותו בשיירות של מאות גמלים.
כלכלתם התבססה על מסחר וזו הסיבה להשקעה העצומה באיכות הדרכים, בחניוני הדרכים ובמיצדי ההגנה לאורכן של הדרכים הנבטיות. על פי חוקיהם, קיימו הנבטים את חייהם כנוודים בלבד על פי תרבותם אסור היה לנבטים לבנות בית, לזרוע שדה או לשתות יין. כך כותב ההיסטוריון דיודורוס, “הם חיים באוויר החופשי, מולדתם היא המדבר , מנהגם הוא שלא לזרוע זרע , לא לנטוע עץ , לא לבנות בית”.

ההשפעה הרומית ניכרת היטב בתוכניות הבנייה הנבטיות, בעיקר לאחר כיבוש ירושלים בידי פומפיוס בשנת 63 לפנה”ס והידוק הקשרים עם רומי.
בעקבות כיבוש עזה על ידי אלכסנדר ינאי בשנת 100 לפנה”ס, ודחיקת הנבטים מהנגב, החלו הנבטים לחפש שווקים חדשים על דרך המלך בגב ההר (אדום, מואב והגלעד), עד פיניקיה ומסופוטמיה. בימיו של הורדוס (37-4 לפנה”ס) חזרו הנבטים לשווק את סחורותיהם לעזה ואל-עריש (רינוקורורה).

העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה הראשונה לספירה החלה פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה, כלכלה מפותחת והונהג שימוש במטבע.

לאחר מותו של המלך הנבטי חרתת הרביעי בשנת 40 לספירה, חלה דעיכה במסחר הנבטי, בעיקר עקב מעבר הרומאים למסחר ימי. במהלך כהונתו של המלך רבאל השני הייתה עדנה מחודשת לממלכה הנבטית. עם מותו בשנת 106 לספירה היא סופחה לאימפריה הרומית, ומערכות המנהל והצבא שלה פורקו. הנבטים עברו ממסחר לחקלאות ולהתיישבות, החלו להתנצר’ להטמע באוכלוסייה המקומית ותחנות המעבר שלהם התפתחו והפכו ליישובי קבע ולאחר מכן גם לערים. עריהם המרכזיות בתחומי הנגב, היו: ממשית, שבטה, חלוצה, עבדת, רחובות בנגב, “מואה” (מוית-עוואד) וניצנה.

זאב משל מונה כמה דרכי מסחר נבטיות אפשריות בנגב:
1. אדום – עזה: הידועה בשם “דרך הבשמים”, שמהלכה היה: פטרה, מוית-עווד (הנקראת כיום, בטעות, “מואה”), חאן סהרונים, עבדת, חלוצה ועזה.
2. אדום – אל עריש (רינוקורורה) שמהלכה היה: מרכז הממלכה הנבטית, יטבתה (של היום), מצד עובדה, קוסיימה (אזור קדש-ברנע) ואל-עריש.
3. ממרכז הממלכה הנבטית לפלוסיום (תל א-פרמא, Pelusium), דרך ביר מע’רה וקסרווית בסיני. פלוסיום שוכנת בחלקו הצפון מערבי של סיני, בקצותיה המזרחיים של דלתת הנילוס והיתה עיר נמל חשובה בעת העתיקה.
4. אדום-עזה שמהלכה היה: דרך עין תמר, מצד תמר וכורנוב (ממשית).

מרחקי ההליכה על הדרך המרכזית:

פטרה – מואה (40 ק”מ)

מואה – עין סהרונים (32 ק”מ)

עין סהרונים – עבדת (33 ק”מ)

עבדת – חלוצה (35 ק”מ)

חלוצה – תל סרוחן (27 ק”מ)

תל סרוחן – עזה (23 ק”מ)

דרכי הבשמים הנבטיות

 לעומת התהליך שהתרחש בדרך הבשמים של ישובי קבע שקמו בעקבות נקודות העצירה, ניתן לראות בדרך הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה אשר ממוקמת בצפון מערב ספרד את התהליך ההפוך.

בעקבות קביעת מקום קבורתן של עצמות יעקב, אחד מ–12 השליחים של ישוע בשדה (קמפו-CAMPO) ליד העיר, היא הפכה למוקד השלישי בחשיבותו בעולם הנוצרי לאחר רומא וירושלים. צליינים מכל רחבי העולם החלו לעלות לרגל בדרכים שחוצות את כל רחבי אירופה. בעקבות האופי הדתי של הדרך, עולי הרגל עצרו במקומות ישוב בהן היו כנסיות ומנזרים שסיפקו עזרה ומחסה בדרך הארוכה.

ככל שקצב העולים גבר התרבו מקומות העצירה על הדרך כשיותר ויותר מקומות יישוב רצו שעולי הרגל יעצרו בתחומם, ישהו, ויקחו חלק במסחר המקומי.

בדרך עצמה נוצרה היררכיה של מקומות עצירה שחילקה את הדרך לקטעים כאשר כל קטע מתחיל ונגמר בעיר גדולה עם כנסייה גדולה ומפוארת וכך יכלו עולי הרגל בעבר לדעת שאמנם יש להם מספר לא קטן של ימי הליכה אך בדרך מחכים להם המרכזים הללו בנוסף לנקודות נוספות קטנות יותר שהחלו וקמות.

מרחקי ההליכה בין הערים הגדולות על הדרך המרכזית :

ST  JEAN PIED  DE  PORT  –  PAMPLONA (74 KM)

PAMPLONA  –  BURGOS ( 212 KM)

BURGOS  –  LEON ( 177 KM)

SARRIA  – SANTIAGO DE COMPOSTELLA  (114 KM)LEON –  SARRIA ( 197 KM)

הדרך לסנטיאגו

וכאן אפשר לחבר את שני המסלולים הללו אל שביל חוצה ישראל – כשמתחילים ללכת את הצעדים מגלים שיש סדרה שלמה של נקודות עצירה המתקיימות בתוך השביל עצמו,  נקודה כמו צומת שוקת, שמהווה נקודת חילוף בין שני החלקים העיקריים של השביל,נקודות עצירה המפרידות בין צורות התיישבות, בין המדבר לחלק הירוק ובין שני זמנים בשביל. בין נקודות המפגש והעצירה מתפתח מסע המייצר את האפשרות להבין את השביל בכל קנה מידה, מסע שבונה כל פעם מחדש אווירה ומרחב בו יוולדו הסיפורים החדשים.

בתוך הנקודות עצמן עולות השאלות איזה אלמנט יהווה את הכיכר המרכזית של ימנו ויצליח לחבר בין נקודה לנקודה , אך בו בזמן ישאר גם חלק בלתי נפרד מהשביל….איך עולי הרגל ילכו מנקודה לנקודה “מצריח לצריח מכיכר לכיכר”.

וכיצד הנקודה מייצרת בזכות עצמה את “הכנסייה שלה”, את “הספסל שלה” , את מקור המים שלה”.

חלוקת שביל ישראל לתאי שטח לפי אזורי הליכה

קיבוץ דן ( בית אוסישקין ) – ג’יסר א-זרקא (262 ק”מ)

ג’יסר א-זרקא – לטרון (138 ק”מ)

לטרון – תל ערד (180 ק”מ)

תל ערד – מצפה רמון (170 ק”מ)

מצפה רמון – צומת שיזפון (130 ק”מ)

צומת שיזפון – אילת (110 ק”מ)

נקודות מפגש הזמן על תוואי שביל חוצה ישראל נקודות החילוף של תוואי שביל חוצה ישראל נקודות ההשפעה על תוואי שביל חוצה ישראלחזרה לדף הבית שביל חוצה ישראל

Submit a Comment

Your email address will not be published. Required fields are marked *